זכרונות ילדות

 

 

כולנו זקוקים לעידוד , למילות חיזוק. יתרה מכך, כולנו זקוקים לדעת שזקוקים לנו. שאנחנו חלק משמעותי עבור מישהו אחר. המקום הטבעי שאנו אמורים לקבל את כל אלו הוא מההורים שלנו. ומעבר לבית הגרעיני שלנו, לרוב תלווה את חיינו דמות משמעותית אחת שתהפוך אותנו להיות מי שאנחנו. אותה דמות שתאמין בנו,יהא אשר יהא ותזכיר לנו שאנחנו יכולים.  מה הקשר שבין הדמויות הללו לזיכרונות הילדות? ואיך זה קשור להצלחה?

לפני כחודש החלטתי שאני יוצאת לדרך עצמאית. אספתי את עצמי, הכנסתי את כל ההתרגשות והשמחה, החששות והפחדים לסל אחד ופשוט התחלתי לפעול. לעשות, לבדוק, לשאול, לכתוב, לראות, לסייר, ללמוד. עשיתי סיעור מוחות יומי כדי לאפשר לעצמי להבין מהי הדרך הנכונה עבורי. חודש לפני שהצלחתי לקבל את ההחלטה הכ"כ החלטית שלי, הראש שלי היה מלא תהיות שלא אפשרו לי לנוח אפילו לרגע אחד… וכשהראש שלי עובד שעות נוספות- יש לי יותר מידי בלגן בראש. זה אומנם מתחיל במחשבה אחת ויחידה, אלא שאז מחשבה אחת מובילה לאחרת, וזו מובילה לעוד מחשבה וכך אני מוצאת את עצמי בים של מחשבות צבעוניות. כל מחשבה והצבע שלה וזו בד"כ מלווה ברגשות ,אינטואיציות ועיבודים לפרטי פרטים.

וכך, אחרי אינספור מחשבות בצבע ואירוע מכונן אחד, סוף כל סוף הצלחתי לקבל את החלטה בלב שלם.

מדהים איך מרגע שקיבלתי את ההחלטה בלב שלם – יכולתי ממש לחוש איך כל נפשי ,נשמתי וגופי מסונכרנים ומאפשרים לי לצאת לפעולה. הרגשתי איך כל החלקים מתחברים כמו פאזל וכולם ממוקדים כאחד לטובת בניית העסק החדש שלי. בניית העתיד שלי. אותו עתיד שבו אני הופכת להיות מי שנועדתי להיות תוך שאני מגשימה את עצמי ואת ייעודי.

והנה אני מוצאת את עצמי בדרך להגשמת החלום הכי גדול שלי, והמחשבות האלו שתוקפות אותי מכל עבר ביום, באות לבקר גם בלילה. מדובר ברומן ארוך טווח ואין ספק שיש פה אהבה והפריה הדדית, כי אחרת איך אסביר לעצמי את ההמשכיות של הרומן הרומנטי עם המחשבות שלי?

ביום אני מנהלת שיחות עם מחשבות מודעות, ובלילה אני מנהלת שיחות עם מחשבות שעולות מהתת מודע שלי.

וכשהתת המודע שלי נכנס לפעולה ומחליט להעביר לי מידע חשוב, הוא מייצר לי חלומות מעוררי השראה בעלי מסר חד וברור.

כמעט כל יום אני קמה עם חיוך על השפתיים ואם הלכתי לישון עם שאלה /תהייה /מחשבה לא פתורה בלילה, אני מקבלת תשובה עד הבוקר.

ובחודשים האחרונים ,כיוון שכל אלו מתקשרים להקמת העסק שלי, אני מוצאת את עצמי חולמת הבזקי ילדות מפעם לפעם.

המכנה המשותף לכל ההבזקים האלו הוא מוטיב ההצלחה.

ההבזקים האלו מגיעים בעיקר מימי הבלט שלי (רקדתי בלט קלאסי מגיל 3.5 עד גיל 18 ), כשכל פעם עולה לי סצנה אחרת שבה אני נזכרת איך אני מצליחה לבצע תרגיל מסוים באופן מושלם ; איך המורה שלי מרים קאופמן מתקנת אותי כדי שאגיע לטופ שבטופ; אני שומעת אותה אומרת לי שהיא יודעת שאני יכולה אז קדימה-זה רק עניין של תרגול והתמדה; כשצלחתי בהצטיינות יתרה מבחן מאד חשוב מה ROYAL ACADEMY OF DANCING בלונדון -ההורים שלי ומרים המורה מאד גאים בי; איך הגעתי נסערת לשיעור ורקדתי בשיא הרגש בזמן השיעור ויצאתי חדשה לגמרי ;איך מרים מבקשת ממני שאדגים לכל הכיתה את התרגיל שביצעתי באופן מושלם כי היא רוצה שכולן ילמדו; ובעיקר איך תמיד תמיד ההצלחה שלי קשורה לאמונה שלי בעצמי, ולאמונה של הסביבה הקרובה אליי (ההורים והמורה –דמויות שהערצתי ואני מעריצה עד היום).

אני גם זוכרת את אבי המקסים אומר לי מידי יום ביומו כמה אני הכי חכמה, הכי מצליחה והכי יפה שיש. ושאזכור תמיד שאני יכולה לעשות ה כ ל כי אני הכי הכי שיש. "לא סתם קוראים לך ויקטוריה- את מנצחת את כל המצבים", אני שומעת אותו אומר לי, כאילו זה היה אתמול.

ואמא שלי אומרת לי שהיא תמיד פה בשבילי: "את תמיד תדעי לסלול את הדרך להצלחה כי את בנויה מחומר של מצליחנים!" , ומנגד, מזכירה לך שתהא התוצאה אשר תהא – אני תמיד אהיה מספר 1 בשבילה כך שכדאי לעשות כמיטב יכולתי ועם זאת לזכור שבחיים יהיו גם מצבים שבהם לא אזכה במקום הראשון וגם זה בסדר כי זה חלק מהחיים.

ויש גם חלום, זיכרון ילדות שמגיע שוב ושוב כל פעם שאני מרגישה שקצת אבדה לי הדרך או שאינני בטוחה בדרך, ובחלום הזה אני בת 7 , מארגנת מופע עם אחותי הגדולה להורים שלי. בנינו הצגה בהנחייתי שכללה ריקודים ושירה. לא שאני זוכרת את העלילה , אני רק זוכרת את התגובה של ההורים שלי, ישובים בסלון ומקשיבים הקשבה מלאה למופע ה"מרתק" של אחותי ושלי.

מיד בתום המופע הם פוצחים במחיאות כפיים סוערות ויוצאים בקריאות עידוד : "כל הכבוד, איזה יופי! איזה מוכשרות אתן! איזה ילדות ברוכות כישרונות : גם שרות, גם רוקדות! בראבו"

בינינו, אם מישהו מכם אי פעם היה שומע אותי שרה, לבטח היה מבין תוך כמה שניות שאין לי שמץ וגם לא טיפת כשרון בעולם הזמרה. אבל את ההורים שלי זה לא עניין. לא הכישרון היה פה העיקר, אלא העידוד וחיזוק הביטחון שלנו. הידיעה שאנחנו תמיד היינו ותמיד נהיה מספר אחד בשבילם.

כשהגעתי לביה"ס ונבחנתי למקהלת ביה"ס ,הייתה תגובתה של המורה בביה"ס גסה ומשביתה :" לא,לא,לא! את ממש לא מתאימה! הבא בתור!" היא צעקה ליד שאר הילדים שנבחנו ואני כ"כ נעלבתי. כבר עלו הדמעות בעיניי, כשלפתע שמעתי באוזני את אבי אומר לי: "לא סתם קוראם לך ויקטוריה- את יודעת לנצח כל מצב" , ואימי כאילו ממשיכה אותו באופן ישיר ואומרת לי: " זכרי שבחיים יהיו גם מצבים שבהם לא תהיי במקום הראשון וגם זה בסדר כי זה חלק מהחיים." או אז קיבלתי את הכוח שהייתי כ"כ זקוקה לו , מחיתי את הדמעה מלחיי ועמדתי בראש מורם מול אותה המורה.

הבזק ילדות אחד, ועוד אחד, ועוד הבזק נוסף וכך הלאה וכבר יש לי אוסף של זיכרונות ילדות מרגשים ומעצימים!

כשהייתי ילדה עוד לא הבנתי את המשמעות העמוקה של הוריי ומורתי לבלט.

היום אני מבינה את הערך המוסף של אותם חיזוקים ומחמאות, את מילות העידוד שהפכו אותי למי שאני היום. היום אני מבינה כמה חשוב לחיות תוך אמונה ברורה שאני יכולה ותוך ידיעה שההורים שלי ובעצם כל המשפחה שלי מאמינים בי אמונה שלמה.

 

כולנו זקוקים לעידוד. ויתרה מכך, כולנו זקוקים לדעת שזקוקים לנו. שאנחנו חלק משמעותי עבור מישהו אחר.

 

אני בניתי את עצמי (ביחד עם דמויות המפתח בחיי) בעזרת כוח העידוד והחיזוק .

בעזרת הידיעה שאני שייכת מאז ולתמיד למשפחתי היקרה, בעזרת הידיעה הברורה שלא משנה מה יקרה- לא רק שהם מאמינים בי, הם גם יהיו פה בשבילי בכל זמן ומצב.

אין לי ספק שבזכות כל המכלול הזה – אני יודעת שאני יכולה,

בזכות זה מכוננת בי האמונה שכדאי לי לעשות למען הצלחתי,

בזכות זה, יש לי את הכלים לדעת איך להצליח.

 

זכרו לעודד את הילדים שלכם, לחזק אותם תמיד ולא רק ברגעי משבר .

ודאו שהם יודעים שאתם אוהבים אותם חזק בתוך לבכם.

הזכירו להם שהם הכי טובים בשבילכם, שהם תמיד מספר 1 בשבילכם.

העצימו את החוזקות שלהם והראו להם שאתם מאמינים בהם.

זה מה שיהפוך אותם בראש ובראשונה לאנשים טובים שסומכים על הסביבה, ואח"כ

יהפוך אותם לאנשים מצליחנים.

 

ממני,

אחת שיודעת

 

השארת תגובה